הגננת והסייעת נמצאות יחד באותו גן, עם אותם ילדים ובמשך שעות ארוכות. כלפי חוץ הן צוות אחד, אבל בפועל כל אחת מהן שייכת למערכת אחרת: הגננת למשרד החינוך והסייעת לעירייה או למועצה.
לכל אחת ניסיון, תפיסה חינוכית וציפיות משלה לגבי העבודה עם הילדים והתנהלות הגן. אלא שלא תמיד יש מי שמחבר בין שתי נקודות המבט, מבהיר את חלוקת האחריות ועוזר להן לבנות דרך משותפת.
בתוך חוסר הבהירות הזה, פער מקצועי עלול להפוך במהירות לפגיעה אישית. הגננת יכולה להרגיש שהסייעת מערערת על הסמכות שלה או מנסה לתפוס את מקומה. הסייעת יכולה להרגיש שלא מקשיבים לה, שהניסיון שלה אינו מוערך ושהיא נדרשת רק לבצע החלטות של מישהי אחרת.
כך מתחילות להצטבר שתיקות, עלבונות ומאבקי כוח. גם כאשר הדברים אינם נאמרים בקול, המתח נוכח בגן – והצוות והילדים מרגישים אותו.
שותפות אינה נוצרת מעצמה
כדי לבנות צוות שעובד יחד, לא מספיק לקוות שכל אחת תבין את מקומה. כמובילה המקצועית של הגן, הגננת היא זו שיכולה ליזום את השיח וליצור עבורו מסגרת קבועה
אפשר להתחיל בפגישה שבועית קבועה. לא שיחה חטופה בזמן שהילדים נכנסים ולא עדכון בין משימה למשימה, אלא זמן מוגדר שבו אפשר לעצור, לתכנן ולחשוב יחד.
לפגישה הזאת חשוב שהגננת תגיע מוכנה: עם תוכנית העבודה, המטרות החינוכיות והנושאים שהיא מבקשת לקדם. ההכנה אינה נועדה להכתיב לסייעת מה לעשות, אלא לייצר בהירות ולשדר שיש כיוון מקצועי שאפשר לסמוך עליו.
לצד הצגת התוכנית, חשוב לפנות מקום גם לקולה של הסייעת. היא נמצאת עם הילדים, מכירה אותם ורואה דברים שלא תמיד נראים מאותה נקודת מבט. אפשר לשאול:
„מה את רואה?”
„מה לדעתך יכול לעזור?”
„האם יש משהו בתוכנית שכדאי שנחשוב עליו יחד?”
הקשבה אינה מחייבת לקבל כל הצעה. האחריות המקצועית נשארת בידי הגננת, אבל כאשר הסייעת מרגישה שרואים את הידע והניסיון שלה, קל לה יותר להתחבר לתוכנית ולפעול לקידומה.
בפגישה חשוב גם להגדיר מי אחראית על מה, אילו מסרים מעבירים לילדים ולהורים וכיצד מעלים מחלוקת מבלי לנהל אותה מול הילדים או במהלך יום העבודה.
צוות טוב אינו צוות שבו כולן חושבות אותו הדבר. זהו צוות שיודע לדבר על ההבדלים, להקשיב ולבנות דרך משותפת.
כאשר יש תוכנית ברורה, מקום לשני הקולות וחלוקת אחריות מוסכמת, הפער בתפיסות אינו הופך למאבק. הוא יכול להפוך להזדמנות לחשיבה רחבה יותר ולעבודה משותפת שטובה לצוות, לילדים ולהורים.
