אמא שמתקשרת נסערת. אבא שמבקש תשובה מיד. הורה שמטיל ספק בהחלטה שקיבל הצוות.
ברגעים כאלה קל להרגיש שמבקרים אותנו. אנחנו רוצות להסביר מה קרה, להגן על הדרך המקצועית שלנו ולהוכיח שפעלנו נכון. אבל ככל שאנחנו ממהרות להסביר, ההורה לעיתים מפסיק להקשיב.
לא משום שאין לו רצון לשמוע, אלא מפני שהוא עדיין עסוק בדאגה לילד שלו.
מאחורי הכעס, הביקורת או הדרישה נמצא לא פעם הורה שרוצה לדעת שרואים את הילד שלו. שהוא חשוב. שמישהו מבין את הקושי שלו ושאפשר לסמוך על הצוות שיטפל בו.
לפני שמסבירים – מקשיבים
הקשבה אינה מחייבת אותנו להסכים עם כל טענה. היא גם אינה מבטלת את הידע המקצועי שלנו. היא מאפשרת להורה להרגיש שיש מקום לדאגה שלו, ורק אז להתפנות לשמוע גם אותנו.
לפעמים משפט פשוט כמו:
„אני שומעת עד כמה המצב הזה מדאיג אותך”,
יכול לשנות את כל השיחה.
במקום להתווכח על מי צודק, אפשר לנסות להבין מה ההורה חושש שיקרה, למה הוא זקוק ומה חשוב לו שנדע. לאחר שהקשבנו, נוכל לשתף במה שאנחנו רואות ולהסביר את השיקולים המקצועיים שלנו.
מחזירות את הילד למרכז
גם כאשר קיימת מחלוקת, להורים ולצוות יש בדרך כלל מטרה משותפת: שיהיה לילד טוב. החזרה אל המטרה הזאת עוזרת לעבור ממאבק לשותפות.
במקום לומר:
„אתם צריכים לטפל בזה בבית”,
אפשר לומר:
„אנחנו רואות שקשה לו בתקופה האחרונה. חשוב לנו לחשוב יחד מה הוא צריך מאיתנו במסגרת וכיצד תוכלו לחזק אותו גם בבית.”
לא תמיד נמצא פתרון מיד. לפעמים הורה עדיין יכעס, ואנחנו עדיין נצטרך להציב גבול או לעמוד מאחורי החלטה שאינה נוחה לו. אבל כאשר השיחה מתקיימת מתוך הקשבה, בהירות וכבוד, גם מחלוקת אינה חייבת לפגוע ביחסים.
הורים אינם זקוקים מאיתנו רק למידע או לתשובה. הם זקוקים להרגיש שהילד שלהם נמצא בידיים שרואות אותו, ושגם כאשר הדרך מורכבת – הם אינם הולכים בה לבד.
כך מתחילה תקשורת שמאפשרת להורים להקשיב, לצוות לשמור על המקצועיות ולשני הצדדים לפעול יחד למען הילד.
